בגינה ירוקה ויפה בכפר קטן גדלו צמחים מסוגים שונים. כולם צמחו יפה, עם עלים בצבעים שונים ויפים. לחלקם אף היו פרחים מסוגים שונים, שהוסיפו ריח נעים ומראה צבעוני לגינה היפה והמטופחת.
לגינה ססגונית זו אחראי גנן בשם לב, המקדיש זמן רב מזמנו על מנת לטפח את הגינה, ולוודא שהצמחים והפרחים יקבלו אור, מים, דשן, וחשוב מכל: אהבה ותשומת לב.
בכל פעם שלב הגנן מגיע לגינה, הוא מחייך חיוך גדול אל הצמחים והפרחים. הוא עובר מפרח לפרח, מצמח לצמח ואומר להם עד כמה הוא אוהב אותם וגאה בהם.
בכל פעם שהוא פוגש את שכניו וחבריו, הוא מזכיר להם עד כמה הוא גאה בגינתו היקרה, ועד כמה הגינה מביאה לו תחושה של אושר רב.
וכך לב הגנן חי חיים מסופקים ומאושרים.
ביום בהיר אחד, כאשר לב הגנן הביט בפינת ארבעת התאומים — כך הוא קרא להם, מכיוון שארבעתם היו דומים מאוד זה לזה — הוא שם לב שכל ארבעת הצמחים נראו נבולים. גבעוליהם התכופפו, ואף חלקם העליון של עליהם התיבש.
הגנן היה המום, ולא הבין את הסיבה למצבם של ארבעת התאומים שכל כך אהב.
הוא חשב שאולי חסר להם מים. מיד הביא את המשפך והוסיף להם עוד מים. דבר זה אפילו החמיר את מצבם — זה גרם להם לעודף מים.
הגנן הוסיף להם אור — זה היה חזק מדי בשבילם. הוא הוסיף להם דשן — זה חנק אותם. הוא שינה להם את המיקום — זה זיעזע אותם.
לב הגנן היה אובד עצות.
הוא ישב על אחד הספסלים בגינה והחל לחשוב עם עצמו: "עשיתי כל מה שיכולתי", אמרה מחשבה ראשונה. "אני לא מבין מה גרם לארבעת התאומים להחלש כל כך ולבחור להתיבש", אמרה מחשבה שניה.
ואז נוצר שקט. לב הגנן אוהב את השקט הזה. הוא קורא לו: "השקט שלפני הפתרון".
לפתע שמע הגנן קול הפונה אליו: "הקשבתי למחשבותיך. יש לך רצון גדול להבין מה קרה לארבעת התאומים, אתה רוצה לעזור להם. אני יכול לתת לך רמז. חזור על המחשבה השניה שלך".
הגנן חזר על המחשבה השניה שלו מספר פעמים. לפתע הידהדה אחת המילים: "לבחור".
"האם יכול להיות שארבעת התאומים בחרו לנבול?"
"ניסים קורים כשמאפשרים להם", אמר הקול.
הגנן הזקיף את גבו, חייך ואמר לעצמו בנחישות: "כן! אני אאפשר לניסים לקרות! אני אקח כל צמח בנפרד ואשאל אותו!"
ניגש הגנן לצמח א': "מדוע בחרת להתיבש?" צמח א' ענה: "שמתי לב שכשאתה משקה אותנו, אתה נותן יותר מים לתאומים האחרים".
ניגש הגנן לצמח ב': "מדוע בחרת להתיבש?" צמח ב' ענה: "שמתי לב שכשאתה מחייך אלינו, אתה מחייך לתאומים האחרים יותר מאשר אלי. זה פוגע בי".
ניגש הגנן לצמח ג': "מדוע בחרת להתיבש?" צמח ג' ענה: "כשאתה שואל את כל אחד מאיתנו לשלומנו, איתי אתה קצר רוח, ועם התאומים האחרים אתה סבלני יותר".
ניגש הגנן לצמח ד': "מדוע בחרת להתיבש?" צמח ד' החל לבכות: "כשאתה משקה אותנו, אתה מתקרב ומתכופף אל האחרים בעדינות, ואילו כשאתה מגיע אלי, המגע שלך קר. זה פוגע בי מאוד. למה זה מגיע לי? אני לא עשיתי לך שום דבר רע".
נאנח הגנן.
הוא ישב על הספסל, עצם את עיניו, והתחבר לשקט לכמה דקות.
גם הפעם השקט לא איכזב. התובנה שהגיעה מתוך השקט חיזקה אותו מאוד.
קם הגנן, ישר את גבו, חייך מעט ופנה לכולם ביחד:
"כל אחד מכם הסתכל על הסיטואציה מנקודת מבט נמוכה. אתם הסתכלתם מהאדמה. באדמה יש הרבה חושך. קשה לראות דברים כשחשוך וצפוף. בחושך הדברים מתעוותים.
כאשר תבחרו להרים את עצמכם למעלה, הרחק מעל פני האדמה, אל האור — הדברים יתבהרו, וכך תוכלו לאפשר לעצמכם לראות משהו אחר.
קדימה! ישרו את גבעוליכם! הביטו למעלה והפנו את עליכם מעלה לכיוון השמש!"
ושוב הגיע השקט. והנה, אט אט הרימו הצמחים את גבעוליהם. עליהם קיבלו צבע חי ויפה.
בפניו של הגנן התפשט חיוך רחב. הוא הודה לשקט על תרומתו הרבה, והמשיך לטפח את גינתו האהובה.
*מותר לשתף את הסיפור. כמובן חשוב לציין את שם הכותבת. תודה:) — עדנה מימון